כאשר שאלו ליונה הנביא על שייכותו הלאומית, הוא ענה "עברי אנוכי". עד שנת 1947, הישוב היהודי בארץ-ישראל הגדיר את עצמו כישוב עברי. דוד בן-גוריון (ז"ל) בעצמו, היה חבר במועצת העם העברי. הכינוי "יהודי" נובע מהשם "יהוד", בהתייחסות ל"יהוד מדינתא" ("מדינת יהודה" בשפה הארמית), ככתוב בספר עזרא, פרק ה', פסוק ח', אשר הוקמה במאה ה-VI לפני הספירה, על ידי ממלכת פרס, כמדינה אוטונומית בפחוות "עבר נהרה", בשטח שמסביב לירושלים, לאחר גלותם של ראשי ממלכת יהודה לבבל. הכינוי "יהודי" אינו מופיע בטקסטים של התורה שבכתב. את הופעתו של הכינוי "יהודי" נמצא לראשונה במקרא בתום ספר ב מלכים, בתיאור על כיבוש הארץ על ידי הבבלים, כאשר השם "יהודה", שהינו שם של שבט, הפך להיות גם שם של טריטוריה. "יהודי", במובן הטריטוריאלי, לא-היה, בהכרך, בן השבט יהודה, לאחר ועל פי העדויות בספר עזרא, פרק ב', פסוק י', וכמו כן, בספר נחמיה, פרק ז', פסוק 6, ל"בני המדינה" נכללו בני שבטי יהודה, בנימין ולוי. כלומר, היהודים דאז, היו מהווים בני שבטי יהודה, בניימין ולוי, ככתוב בספר עזרא, פרק א', פסוק ה'. לפני הקמתה של "יהוד מדינתא", על ידי האימפריה הפרסית, היו בארץ שתי ממלכות נפרדות : יהודה וישראל, כאשר "יהודה" ו-"ישראל" היו שמות של שני גושים שבטיים : ישראל, בצפון הארץ, בו נכללו עשרה שבטים, ולידו, שבט יהודה, בדרום. בספר ב' שמואל, כתוב על דוד כמלך על ישראל ויהודה, כלומר, על ישראלים ועל יהודאים (שמואל ב', פרק ה', פסוק ה'). הפילוג בין ישראל ויהודה התחיל הרבה זמן לפני ראשית מלכותו של רחבעם בן-שלמה. נמצא בספר יהושע עדויות על כך כי יהודה וישראל היו נפרדים מבחינה טריטוריאלית על ידי חגורת ערים כנעניות, וזאת לפני הקמתה של מלכות דוד, ככתוב בספר יהושע, פרק י"א, פסוק 11 : "ויבא יהושע בעת ההיא ויכרת את העניקים מן-ההר מן-חברון מן-דבר מן-ענב ומכל הר יהודה ומכל הר ישראל עם עריהם החרימה ישוע". לפני כיבוש כנען על ידי עם ישראל, במהלך ההיסטורי המוכר בשם "יציאת מצריים", נמצא בספר ויקרא, פרק כ"ד, פסוק י', את הופאתו של הכינוי "ישראלי", כביטוי לההשתייכות האתנית לעם ישראל, לפני התפלגותו, כמתואר לעיל. במקביל, מופיעה הזהות העברית, כביטוי להשתייכות הלאומית ל"עבר נהרה". בספר עזרא, פרק ז', פסוק כ"ה, עם ישראל נקרא בארמית "עמא די בעבר נהרה", כלומר, "עם של עבר נהרה". מסיבה זאת, "עבר נהרה" גם נקראת "ארץ העברים", ככתוב בספר בראשית, פרק מ', פסוק ט"ו. מדובר על שטח אשר בתקופתה של מלכות שלמה היה מהווה את הטריטוריה של המדינה העברית, בה עם ישראל היה עם ישראלי, מהמובן האתני, ועם עברי, מהמובן הטריטוריאלי, ככתוב בספר א' מלכים, פרק ה', פסוק א' ופסוק 4 : "ושלמה היה מושל בכל הממלכות מן הנהר ארץ פלשתים ועד גבול מצרים ... כי הוא רודה בכל "עבר הנהר" ("עבר נהרה" בשפה העברית) ... ושלום היה לו מכל עבריו מסביב. כך קיבלה הזהות העברית משמעות לאומית, בדבריו של יונה הנביא, כאשר המצהיר "עברי אנכי", בנוגע לשייכותו לארץ-ישראל ולעם ישראל, לאחר שנשאל "מה ארצך ואי מזה עם אתה" (יונה, פרק א,, פסוק 8 ופסוק 9). עד כינונה של ממסד המלוכה בארץ-ישראל, העם הישראלי היה מגבש את כלל שבטי ישראל. בהקמתן של ממלכת ישראל, על ידי המלך שאול, ושל ממלכת יהודה על ידי המלך דוד, אשר איחד את שתיהן תחת כתר אחד, עם ישראל ועם יהודה הופיעו כשני עמים נפרדים מבחינה פוליטית, אך נשארו שתי חתיבות אתניות של אותו לאום. בהקמתה של "יהוד מדינתא", מופיע העם היהודי, בתור אישות טריטוריאלית, וכביטוי של עם ישראל, מבחינה אתנית. בתקופת מלכות אלקסנדר ינאי, יהוד הפכה לממלכה אשר הייתה כוללת את כלל הטריטוריה שהייתה שייכת לשניים עשר שבטי ישראל. כתוצאה מכיבוש הארץ על ידי הרומאים ותחילת תפוצותיו של עם ישראל, יהוד נמחקה מהמפה הפוליטית והעם היהודי הפך להיות לאום חוץ-טריטוריאלי.